מאז ומעולם הטרידה סוגיית הזמן את המין האנושי. לאורך ההיסטוריה החליף מושג הזמן את משמעותו פעמים רבות. החל מהתפיסה המעגלית-מחזורית, דרך הגדרתו של אריסטו את מידת התנועה, המצאת השעון המכני, תפיסתו המכניסטית של רנה דקארט וממשיכיו, מושגי הזמן והמרחב המוחלטים של ניוטון, תורת היחסות של אינשטיין, ועד לתורות הקוונטים והכאוס שמייצגות גישה חדשה לנושא הזמן. אולם אין ספק שהשעון המכני מייצג תפנית של ממש בתפיסת הזמן.
המצאת השעון המכני היא אחד המקרים המעניינים של עיוורון-ממציאים לגבי הטכנולוגיה שפיתחו. מקובל להניח שהשעון המכני מקורו במנזרים הבנדיקטיניים במאות השתיים עשרה והשלוש עשרה. הכוח המניע של ההמצאה היה הצורך להעניק תדירות וקביעות לרוטינות של המנזרים שדרשו, בין השאר, שבעה פרקי תפילה במהלך יממה. פעמוני המנזר היו צריכים להישמע כדי לסמן את "השעות הקנוניות". באמצעות השעון המכני הושג אמנם דיוק, אולם הנזירים לא הבינו, כי שעון אינו רק אמצעי לסימון מעבר השעות, אלא גם מכשיר לשליטה על פעולות האדם ולתיאום ביניהן. וכך, באמצע המאה הארבע עשר יצא השעון מכותלי המנזרים והביא לקביעות בחייהם של הפועל והסוחר. השעון הציבורי הראשון יוצר ונבנה במילנו שבאיטליה בשנת 1335. לאנשים לא היו שעונים בבתים באותה התקופה ועד סוף המאה ה- 14. בשנת 1500, מתקין מנעולים גרמני ששמו פטר הנליין החל לייצר שעונים קטנים שפעלו בעזרת קפיץ - השעון הנייד הראשון, או שעון היד. שעונים קטנים אלו היו בעלי מחוג שעות בלבד (מחוגי דקות לא הופיעו עד 1670), ולא הייתה להם זכוכית שהגנה עליהם מעל. למעשה, הזכוכית שעל פני השעון שאנו מכירים לא יוצרה עד המאה ה- 17, כמעט 200 שנה מאוחר יותר. שעונים מוקדמים אלו היו כמעט בגודל של דיסקוס במשחק הוקי. רוחבם היה 10-12 ס"מ ועוביים 7-8 ס"מ. הם נישאו ביד או בכיס ולא על פרק כף היד כפי שנהוג כיום. שעוני פרק כף היד הופיעו במהלך מלחמת העולם הראשונה. השעון האלקטרוני הראשון, שפעל על סוללה, הופיע בשנת 1953.
השעון המכני איפשר את הרעיון של ייצור סדיר, שעות עבודה סדירות ומוצר סטנדרטי. בלי השעון, ניתן להניח כי הקפיטליזם היה בלתי-אפשרי. אפשר להבחין בפרדוקס שהשעון הומצא על-ידי בני-אדם שביקשו להקדיש את עצמם בצורה יעילה יותר לעבודת הדת והאלוהים, ובסופו של דבר שימש כטכנולוגיה של אנשים שהקדישו את עצמם לצבירת כסף. במלחמה האידיאולוגית המתמדת בין הדת והממון, השעון שימש ככלי חשוב בידי אלו שמעדיפים את הממון.
הקידמה הטכנולוגית גוררת כיווץ הזמן. אנו עושים דברים מהר יותר, נעים ממקום למקום במהירות, זמינים בכל מקום ומגיבים בכל זמן ויחד עם זאת תמיד חסר לנו זמן - האם כי אנו מספיקים הרבה יותר והאם זה חשוב – האם הספק גדול יותר גורר אושר רב יותר?
השאלה "יש לך דקה?" נענית יותר ויותר בתשובה לא. דקה בימינו היא המון זמן.
תפיסת הזמן שלנו הנראית לנו טבעית, איננה קיימת בתרבויות הפרימיטיביות. תרבויות אלו חיות ללא תפיסת הזמן המערבית ובהתאם לכך תפיסת המציאות שלהן שונה לחלוטין. הן אינן תופסות את הזמן כאובייקט השבור ליחידות שוות של חודשים, שבועות וימים הנשברות באופן מכאני לעוד יחידות שוות של שעות, דקות ושניות. עבור תרבויות אלו מוגדר הזמן על ידי התרחשויות. דבר מסוים נזכר על פי כך שאירע אחרי שקרה דבר אחד למשל אחרי פגיעת הברק ולפני דבר אחר – למשל לפני השיטפון.
תחילת השליטה של מושג הזמן החלה בתפיסת הזמן המחזורי שראשיתה בחברה החקלאית המכוונת את מאמציה על פי עונות השנה, עונות שאת הגעתן חישבו הכוהנים. השליטה של הזמן העמיקה עוד עם הופעתה של תפיסת הזמן הליניארית, תפיסה שבה יש לזמן כיוון מוגדר. זוהי תחילתה של הציביליזציה כפי שאנחנו מכירים אותה.
אולם המהפכה הגדולה ביותר בתפיסת הזמן מגיעה עם הופעת השעון המכאני.
עם הופעתו של השעון המכאני הפך הזמן הליניארי לזמן מכאני. השעון הכנסייתי סינכרן ומיכן את פעילותה של העיר הימי ביינימית והציב את האנשים לראשונה בתוך מסגרות זמן שהורו להם מתי להתעורר, מתי להתחיל לעבוד, מתי לצאת להפסקה ומתי לחזור לעבודה. הזמן חדר לחיי האדם – בדברי מרשל מקלוהן "גם אכילה ושינה כוונו להתאים את עצמן לשעון במקום לצורך האורגני". הזמן איננו משהו הטבוע באופי האדם ויש להחדירו לחיים. גם כיום עדיין נאלצת החברה לעבוד על מנת לשבור את ההתנגדות של כל ילד וילד למושג הזמן, אחד המוסדות המשמשים למטרה זו הוא בית הספר שמללמד בין השאר להיות בזמן מסוים במקום מסוים ולהישמע להוראות הזמן.
הפיכת הזמן ליחידות אחידות וניתנות לראייה ומדידה גוררת לפעמים תחושה של קוצר רוח. תחושה כזו של קוצר רוח אינה מוכרת בחלק מהתרבויות ומאפיינת לפעמים תרבויות אחרות. אנו לפעמים כועסים על מי שמאחר אולם ללא חלוקת המרחב לזמן לא היה ניתן למדוד איחור ולכן לא היתה בכלל האפשרות לכעוס על המאחר.
שניה של זמן היא כלום. היא לא היתה בכלל קיימת בעבר ואנו נותנים לה קיום ויכולת עריצות. אפשר אפילו להסתכן ולומר ככל שהחברה היא יותר מוטת מדידה ולכל שניה יש משמעות רבה יותר בחיי החברה כך תהיה החברה מנוכרת יותר. הרצון לשלוט בזמן הוא רצון לשלוט במה שאינו קיים. אנו לא שולטים בזמן, ואם יש שליטה הרי זו השליטה של הזמן בנו. אבל הזמן המכאני מוטבע בנו בצורה עמוקה כל כך עד שקשה לנו לדמיין לפעמים אפשרות של קיום בנפרד ממנו. התוצאה היא שאנו חיים בתחושות של חרדה מתמדת הנגרמת על ידי נוכחותה של השאלה "מה יהיה בעתיד?" אפילו שברוב הזמן והמקרים יש לנו כל מה שאנו זקוקים לו.
כמו כל טכנולוגיה שיצאה מכלל שליטה, גובה מאיתנו טכנולוגיית הזמן מחיר כבד. סיפור ההתפתחות של הטכנולוגיה הזו משעון העירייה, דרך שעון הכיס האישי שכלל תחילה רק מחוג אחד למדידת השעות ועד לשעון הדיגיטלי המודד בדיוק נמרץ כל שניה ושניה, היא סיפור הניכור ההולך והמתגבר שלנו מתחושת הזמן הטבעית והחופשית שלנו שבה אין סיבה לרוץ לשום מקום, כי הזמן מקבל את המשמעות שלו מאיתנו ולא משום גורם חיצוני.
בעולם המודרני לחיות ללא זמן זו חוויה שבשביל להכיר אותה אנחנו צריכים לצאת לחופשה מחיי היום-יום ורק על החוף בהוואי או בטרק בהרי האינדים אנו מצליחים להתרחק מעריצותה של טכנולוגיית הזמן, אנחנו יכולים לגנוב כמה ימים ולקבל תחושה של קיום מחוץ לזמן, קיום במצב שבו מציאות הזמן נובעת מהתחושה העצמית ושבו השאלה האם השעה שלוש או שש הינה חסרת חשיבות.
אבי (אביחי) אלבאום מוסמך במנהל עסקים ומוסמך בפילוסופיה מנהל שנים רבות, ומנסה לשלב פילוסופיה בניהול עוסק ביעוץ, עוזר למי שמבקש כותב וצלם חובב בשעות הפנאי
